שלוש שיטות שונות על מנת להגביל את עומק הקידוח. אם על מנת לא לקדוח יותר מדי ואם על מנת לדעת שקדחנו מספיק.
הגבלת עומק קידוח
כללי :
לעיתים קרובות נרצה לשלוט בעומק הקידוח שלנו. אם בשביל לא לקדוח יותר מדי, ואם בשביל לדעת שקדחנו מספיק.
הכנסת דיבל לקיר – עומק הקידוח צריך להיות כס"מ מעבר לאורך הדיבל וזאת על מנת להשאיר מקום לפסולת הקידוח להידחף פנימה. כמה מתסכל זה לנסות להכניס את הדיבל ולגלות שלא קדחנו מספיק?
חיבור באמצעות דיבלים מעץ – בזמן ביצוע חיבור שכזה נרצה שהדיבל יימצא בשני הקרשים ולא "יאבד" בתוך קרש אחד בלבד. במקרה כזה נקדח בדיוק את מחצית אורכו של הדיבל בכל אחד מהקרשים.
ישנן שלוש שיטות נפוצות להגבלת עומק הקידוח :
הגבלה חזותית -
ניקח איזולירבנד ונלפף אותו מסביב למקדח במיקום הרצוי. כאשר הסימון מגיע לקו המשטח נפסיק את פעולת הקידוח.
יתרון: אין צורך ברכישה של שום חלק נוסף.
חסרון: אין הגבלה מכאנית על עומק הקידוח ויש להיות מרוכזים על מנת להפסיק בזמן.
טבעת גובלת –
את הטבעת משחילים על המקדח ומחזקים באמצעות מפתח אלן. הטבעת לא תאפשר לנו להמשיך לקדוח מעבר למיקומה.
יתרון: הגבלה מכאנית, אין אפשרות לקדוח מעבר לטבעת.
חסרונות: יש לרכוש טבעות בקטרים שונים, מתאימה בעיקר למקדחי עץ, האחיזה מתרופפת לאחר כמה קידוחים רצופים.
מוט מגביל קידוח -
מרבית המקדחות מגיעות עם מוט מגביל קידוח. לרוב, המוט נכנס לידית האחיזה הקדמית. יש לשחרר את הידית על מנת להכניס את המוט פנימה ואז לחזק אותה. המרווח בין קצה המוט לבין קצה המקדח הוא עומק הקידוח שנקבל.
יתרונות: הגבלה מכאנית, אחיזה חזקה שנשמרת לאורך זמן, אין קשר לקוטר המקדח.
חסרונות: אינו מתאים למשטחים צרים (עקב המרחק בין המקדח עצמו למוט), עלול להשאיר סימון על המשטח בקידוח לא זהיר.
בשורה התחתונה –
בזמן קידוח בקיר ניתן להשתמש במוט או באיזולירבנד על המקדח.
בזמן שדרוש עומק קידוח מדויק ועדין בעץ, מומלץ להשתמש בטבעת.